יום חמישי כ"ד בניסן תשע"ד 24.04.2014
דף הבית צור קשר תורה@נט מידע שימושי מחלקות המועצה מי אנחנו דברי ברכה

בס"ד,                                                                                                                                      חודש ניסן תש"ע 

לקט הלכות לפסח

נערכו ע"י הרב אריה לוין שליט"א

רב בצפון ת"א

 

פסח

 

פסח הוא חג יהודי הנחגג לציון יציאת בני ישראל ממצרים והפיכתם לעם. חג זה הוא הראשון מבין שלושת הרגלים המופיעים בתורה. החג נחוג במשך שבעה ימים (בחו"ל: שמונה ימים), החל מיום ט"ו בניסן. החג מתאפיין באיסור חמץ בכל ימי החג, ובחובה לאכול מצה בלילה הראשון. בזמן שבית המקדש היה קיים, בני ישראל היו עולים לרגל לירושלים להקריב קורבן פסח, ואוכלים שם את הקורבן בליל הסדר.

 

מקור השם 'פסח' הוא בשמו של קורבן, שהוקרב בבית המקדש בערב פסח, ונאכל בערבו של יום, בלילה הראשון של חג המצות, (ליל הסדר) ונקרא קורבן פסח. על שמו נקרא במקרא אותו יום בו הוא מוקרב, "חג הפסח". הקורבן עצמו קרוי על שם ה'פסיחה' (=דילוג) במכת בכורות, כאשר הקב"ה היכה את בכורי מצרים ודילג על בתי בכורי ישראל שעל פתחם היה מרוח דם קורבן הפסח. וכיום הוא משמש כשם העיקרי לחג, נוסף על השם המקראי חג המצות. בתפילה, מכונה החג זמן חירותנו ע"ש היציאה מעבדות לחירות שהתרחשה אז.

 

בפסח ישנן מצוות רבות: אכילת מצה ומרור, שתית ארבע כוסות יין (או מיץ ענבים) בלילה הראשון של החג, וכן לספר בו ביציאת מצרים (מצווה המקוימת על ידי קריאת הגדה של פסח, ובדרך של שאלות ותשובות). ישנו איסור לאכול חמץ ואף להחזיק חמץ ברשות האדם בכל שבעת הימים, ועל כן גם קיימת מצווה לחפש אחר החמץ ('בדיקת חמץ') ולבערו בערב פסח. ביום הראשון וביום האחרון של החג יש איסור מלאכה כמו בכל יום טוב, (מלאכות "אוכל נפש" מותרות, שלא כבשבת) ובימים שביניהם, הנקראים חול המועד, מותרות מלאכות רבות אחרות, לצורך שמחת החג, אך עדיין אסורות מלאכות אחרות, בפרט כאלו שהיו יכולות להיעשות קודם החג ושיש בהן טרחה יתירה.

 

היום השביעי של פסח, אשר כאמור אף הוא יום טוב, נקרא שביעי של פסח, על פי חז"ל, הוא נחוג לזכר קריעת ים סוף והצלת ישראל מפני צבא מצרים שרדף אחריהם, ועל כן קוראים בו את שירת הים.

 

הכנות לקראת הפסח

 

קמחא דפסחא

 

מנהג הקמחא דפסחא הינו איסוף כסף על מנת לקנות מצרכי החג לעניים, על פי הנאמר (קיצור שולחן ערוך תכ"ט) "ומנהג לקנות חיטים ולחלקם לעניים לצורך פסח". 'קמחא דפסחא' הוא התרגום לארמית של הביטוי קמח לפסח, היינו קמח להכנת המצות.

 

ערב פסח

 

ביעור חמץ

 

כאמור, על פי ההלכה יש איסור להחזיק חמץ בבית, ויש גם מצווה לבערו. על פי דין תורה, כדי שלא לעבור על האיסור מספיק ביטול בלב והחשבתו כעפר הארץ. ישנה מחלוקת האם מדובר בביטול במחשבה, או באקט

ממוני של הפקרתו של החמץ. נהגו לומר את נוסח הביטול בפה, כאשר הנוסח המודפס בסידורים כתוב בארמית, אך יש לאומרו בשפה שאותה מבינים, אחרת הביטול אינו מועיל, שכן עניינו הוא בלב ולא בפה. כדי שלא לעבור על איסור החמץ ניתן גם להעבירו לגוי – למוכרו או לתתו במתנה.

 

אמנם, כדי לקיים מצוות השבתת חמץ (שאותה יש לבצע בי"ד בניסן, ערב פסח) יש צורך לבער חמץ בפועל. במשנה ישנה מחלוקת בין התנאים האם יש מצווה דווקא בשריפתו או ניתן להיפטר ממנו בכל דרך.

 

על אף שמן התורה מספיק לבטל בלב את החמץ, הרי שחז"ל חייבו לחפש בבית חמץ בכל מקום שבו הוא עלול להיות, שמא ימצא שם בפסח מאכל חמץ ויתפתה לאוכלו. על כן יש חובה בלילה שאחרי יום י"ג בניסן (ליל י"ד), בתחילת הלילה, לבצע בדיקת חמץ לאור נר של שעווה עם פתילה אחת וכן אפשר ע"י פנס. על בדיקה זו מברכים "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במיצוותיו וציוונו על ביעור חמץ", ויכוון בברכה גם על השריפה שלמחרת, משום שהיא תחילתן של הפעולות המסתיימות בביעורו של החמץ. יש המחביאים חתיכות חמץ במקומות ידועים בבית, כדי שהברכה לא תהיה ברכה לבטלה במקרה שלא ימצאו חמץ בבדיקה (על אף שגם אם לא מצא אין בעיה הלכתית בברכה).

יש לבדוק את כל החדרים אפי' אם הם נקיים ביותר, וכן יבדוק בכיסי הבגדים, בתיקים, חנויות ומשרדים חייבים ג"כ בבדיקה. לאחר הבדיקה יש לשמור במקום ידוע את כל החמץ שברצונו לאכול או לשרוף, מחשש שיאבד מן החמץ ויהיה צורך לבדוק שוב את הבית. לאחר הבדיקה אומרים את נוסח הביטול, שבו מבטלים בלב כל מה שלא מצאו בבדיקה:

 

"כָל חְמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִכָא בִרְשותִי, דְלָא חֲמִתֵה ודְלָא בֵעֲרִתֵה, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי הפקר כְעַפְרָא דְאַרְעָא" (תרגום: כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראתיו ושלא בערתיו, ייבטל ויהיה [הפקר] כעפר הארץ)

 

למחרת, בערב הפסח בתחילת שעה חמישית (בשעה 10:04 בבוקר), מתחיל איסור אכילת חמץ, ובשעה 11:23 מגיע סוף זמן ביעור חמץ, שורפים את כל החמץ שנשאר, ונוהגים שוב לבטל, הפעם את כל החמץ האפשרי:

 

"כָל חְמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִכָא בִרְשותִי, דחֲמִתֵה ודְלָא חֲמִתֵה דבֵעֲרִתֵה ודְלָא בֵעֲרִתֵה, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי הפקר כְעַפְרָא דְאַרְעָא" (תרגום: כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו ייבטל ויהיה [הפקר] כעפר הארץ)

 

תענית בכורות

 

בכורות נוהגים לצום ביום זה, במה שנקרא תענית בכורות, על מנת לזכור שניצלו ממכת הבכורות, שבהם נהרגו כל הבכורות בארץ מצרים, עם זאת, תענית זו היא תענית קלה, ובד"כ נוהגים לערוך בבוקר סעודת מצוה (כמו סיום  מסכת) כדי להיפטר מהתענית. בשנה בה ערב פסח חל ביום שישי או שבת, מוקדמת התענית ליום חמישי הקודם לו.

 

 

 

אכילת מצה לפני פסח

 

חז"ל אסרו לאכול מצה בערב פסח (היינו, היום שבערבו יחול הפסח), כפי שנאמר בירושלמי (מסכת פסחים, פרק י' הלכה א'): "אמר רבי לוי: האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה" (בשני המקרים מדובר בדבר שכבר מובטח לאדם שיקבלו, אך אין הוא יכול להתאפק ונוטל ממנו בטרם עת). וכן כתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ו, יב): "אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח. כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב; ומי שאכל מצה בערב הפסח, מכין אותו מכת מרדות".

בנוגע לשאלה ממתי בערב פסח אסורה אכילת מצה נחלקו הראשונים. יש שסברו שמחצות היום, יש שאמרו שמשעה שאסור החמץ באכילה  (שעה רביעית בשעות זמניות), ויש שסברו שכל היום אסור, וכן פסק הרמ"א, שכמהו נוהגים האשכנזים, ויש שנהגו שלא לאכול מצה מראש חודש ניסן (מנהג קושטא).

עם זאת, מותר לאכול בערב הפסח תבשילים שונים, שאין בהם מחמשת מיני דגן. יש הנוהגים לאכול "מצה עשירה", שהיא מצה שנילושה במיצי פירות בלבד, שכן במצה זו לא ניתן לקיים את מצוות אכילת מצה בליל הסדר. זאת, עד אחר הצהריים ("שעה עשירית" 15:50 בערך), שאז נאסר לאכול פת, כדי שייכנס תאב לקיים את מצוות אכילת מצה. אבל לאשכנזים מזמן איסור אכילת חמץ אסור לאכול גם מצה עשירה.

 

חמץ

 

חמץ הוא אחד או יותר מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) שהיה במגע עם מים, בצורת גרגירים או בצורת קמח, ותפח. מרבית דברי המאפה, כגון לחם, עוגות וביסקוויטים הם חמץ, כמו גם שמרים, עמילן שמקורו בחמשת מיני דגן, ומשקאות שמקורן בחמשת מיני דגן, כמו בירה.

 

להלכה חמץ אסור באכילה בפסח, ואף אסור שיימצא ברשותו של יהודי. יש אף מצווה מיוחדת להשבית את החמץ טרם הפסח. איסור נוסף הקשור בחמץ קשור לבית המקדש, והוא איסור להקריב חמץ יחד עם קורבנות.

 

מבחינה רעיונית, היו הוגים שראו בחמץ סמל לתוכנות אנושיות שליליות, כגאווה ויצר הרע, ובמצה סמל לענווה ולפשטות. הוגים אלה הדגישו את החובה לבער את החמץ שבלב, בד בבד עם ביעור החמץ החומרי.

 

איסור חמץ בפסח

 

לפי ההלכה חל בפסח איסור על אכילת חמץ, החזקת חמץ ואף הנאה ממונית ממנו ("בל יראה ובל ימצא"). איסור אכילת החמץ נקבע לזכר המסופר בספר שמות, שבצקם של בני ישראל, בצאתם ממצרים לא הספיק להחמיץ ולכן אכלו בני ישראל מצות.

 

על פי ההלכה, אין חוששים שחמשת מיני דגן שבאו במים יתפחו ויתחמצו אם שהו ללא התעסקות בהם פחות מ- 18 דקות, עם זאת, יש מקפידים בעת הכנת המצות שלא להשאיר את הקמח במגע עם מים 18 דקות כולל זמן העיסוק בהם, לפני ההכנסה לתנור אפיה.

 

יש המחמירים ונוהגים להימנע בפסח מבליעת תרופות שיש בהן חמץ, אבל מי שנוטל תרופה באופן קבוע, ולתרופה אין טעם, עליו להמשיך בטיפול התרופתי הקבוע. וכן מהחזקת מוצרים שיש בהם מרכיב כלשהו של חמץ, גם אם לא נועדו למאכל.

 

מרבית מפעלי המזון בישראל עוברים לקראת הפסח לייצור מזון כשר לפסח. מפעלים מסוימים, כגון יקבים, מקפידים במשך כל השנה שמוצריהם יהיו כשרים לפסח. מסעדות לא מעטות סוגרות שעריהן בפסח כדי להימנע מהטורח של הכשרתן לפסח.

 

החמרות באיסורי חמץ

 

ההקפדה על איסור חמץ כוללת החמרות שונות שנוספו במשך השנים:

• נהוג להפסיק את שאיבת המים מהכנרת, עקב הטענה של קיום חשש חמץ במים אלה.

• זמן מה לפני הפסח מוחלף מזון הפרות למזון כשר לפסח. פרה שאכלה חמץ בפסח החלב אסור בשתיה לפי חלק מהפוסקים.

• גם איסור הקטניות, הנהוג בעדות שונות, מהווה הרחבה של איסור החמץ.

• עם הרחבת הנוהג לצאת לבתי מלון בפסח, עלתה השאלה, האם מותר להתאכסן בחדרים בהם מותקן בר.        ייתכן כי בבר יש משקאות חמץ גמור. יש השוללים אירוח בבית מלון, בחדרים בהם מותקן בר מתוך חשש כי     מצוי בבר חמץ.

 

איסור קטניות

 

בעדות מסוימות (בעיקר אצל האשכנזים) הורחב איסור האכילה גם למיני קטניות (אורז, שעועית, חומוס וכו') ומוצריהם, ולכן מופיעה על חלק מהמוצרים התווית "כשר לאוכלי קטניות" שבאה לומר שיש מרכיב של קטניות במוצר. הרחבה זו נובעת, על-פי חלק מהדעות, מהובלתן של קטניות בשקים ששימשו גם להובלת חיטה, כשאז קיים חשש שמעורבות בהן חיטה העלולה להחמיץ. לשיטות אחרות, האיסור נובע מדמיון הקטניות לחטים. שיטה שלישית מסבירה זאת בכך שגם מן הקטניות נהגו לעשות קמח, ועל כן היה חשש לבלבול בין השניים.

 

ישנה מחלוקת מהן בדיוק הקטניות שנהגו שלא לאכול, האם שמנים שעשויים מהם אסורים גם הם, ועוד. בכל מקרה, אין איסור להחזיק אותן בבית, אלא רק באכילתן. היו שטענו שלא ייתכן שאיסור הקטניות יהיה חמור מאיסור של סתם חיטים, וכשם שהללו מותרות אם לא באו במגע עם מים, כך מותרות גם קטניות כאלה אם לא באו במגע עם מים.

 

מצה שרויה

 

מצה שרויה, היא מצה שבאה במגע עם כל משקה שהוא. בסיווג זה נופלים גם מאכלים העשויים מקמח מצה, כגון כופתאות (קניידלאך).

 

אף על פי שמן הדין מותר לאכול מצה שבאה במגע עם מים (ואף לצאת בה ידי חובת מצוות אכילת מצה), יש שנהגו שלא לאוכלה, מחשש שמא נשאר קמח על המצה מבחוץ, או בתוכה, וכשיבוא במגע עם המשקה יחמיץ.

 

רוב המקפידים על איסור במצה שרויה אף מקפידים שלא לאכול בכלים שהתבשלה בהם מצה שרויה.

 

בקרב הליטאים החומרה הזאת בד"כ איננה מקובלת. מסופר בשם רבי חיים מוולוז'ין כי הגר"א היה נוהג לאכול קניידלאך (העשויים מקמח מצה) בפסח, וכן היה מחלק בעצמו לכל המסובים, בקרב עדות המזרח יש הרבה שנהגו לאכול קיטניות.

 

מכירת חמץ

 

מכירת חמץ היא הליך בהלכה היהודית, שפותח כדי להתמודד עם איסור חמץ בפסח. על פי ההלכה יש לבער את החמץ לפני פסח, ואסור שיהיה אפילו מעט ממנו ברשותו של יהודי. עם זאת, מכירתו לגוי יכולה לפתור את הבעיה, שהרי עליו לא חל איסור זה.

 

התנגדות למכירת חמץ

 

לאור התרחקותו של ההיתר מצורתו המקורית, קמו לו כמה מתנגדים במאות השנים האחרונות. ההתנגדות הייתה לא רק לעצם המכירה, אלא גם לקניית חמץ שנמכר בהיתר זה, שהרי אם המכירה לא הייתה כהלכה, מוגדר החמץ כ"חמץ שעבר עליו הפסח", שאסור בהנאה.

 

מתנגד חריף למכירת החמץ הוא הגר"א (מעשה רב, בסידור הגר"א, סימן קפ-קפא, ובשאילתות לר"ח מוולוז'ין, אות לא), אשר כתב: "שלא למכור שום דבר חמץ כי אם מכירה עולמית. אחר הפסח אין ליקח מן השוק מה שאופין מקמח של ישראל ומשמרים ויי"ש ושכר של ישראל כי המכירה גרוע...".

 

גם בשנים האחרונות ישנם פוסקים האוסרים מכירת חמץ לחלוטין, ויש כאלו המתירים אותה בסייגים רבים, שהופכים אותה לממשית יותר. יש האוסרים זאת לאנשים פרטיים, ומתירים אותה רק למפעלים גדולים.

 

מכירת חמץ בימינו

 

בימינו פשט היתר המכירה, והוא נהוג בקהילות רבות. המפעלים הגדולים מוכרים את כלל החמץ שלהם לפסח, ואף המדינה מוכרת את החמץ, בטקס החוזר בכל שנה, כאשר הרב הראשי לישראל חותם על כתב המוכר את חמצה של המדינה לגוי.

 

לאנשים פרטיים, על אף שההיתר לא יועד אליהם, ממליצים לרוב למכור את חמצם, על אף ביעור החמץ, "כדי לצאת מידי ספק". זאת, למרות שיש פוסקים מעטים מאוד האוסרים מכירה לאנשים פרטיים (או בכלל). כיום גם נפוצה מכירה באמצעות אינטרנט, וזאת לדעת רוב פוסקי הדור בני זמנינו. אפשרות המכירה בצורה הקלה והנוחה הביאה רבבות יהודים בכל העולם למכור את החמץ שברשותם לגוי  ערב הפסח.

כתובתינו באינטרנט למכירת חמץ: WWW.RABANUT.CO.IL

 

עלתה השאלה האם ניתן למכור את החמץ לעובד זר המצוי בבית. יש הסבורים שלא מן הראוי לעשות כן. שכן, לעובד הזר אין אמצעים מספיקים לקנות את החמץ, הוא בקושי מחזיק דמי כיס, את שאר שכרו הוא שולח לבני משפחתו. החמץ לעובד הזר, חסר אמצעים, ייראה הדבר כפיקציה.

 

 

 

חמץ שעבר עליו הפסח

 

עפ"י ההלכה חל איסור לאכול חמץ שהיה ברשותו של יהודי בפסח, ואף ליהנות ממנו ממונית (כגון למוכרו). איסור זה בא בתור קנס שגזרו חכמים על מי שעבר על איסור החזקת החמץ בפסח. בימינו, רבים מהמתנגדים להיתר מכירת החמץ מקפידים שלא לקנות חמץ שנמכר לגוי בפסח, שכן לשיטתם מכירה זו היא פיקטיבית, והחמץ נחשב ככזה שעבר עליו הפסח. הרשתות הגדולות מוציאות לאחר הפסח למרכזי הקנייה של הציבור החרדי מוצרים שעליהם מצוין ש"נטחנו לאחר הפסח". עם זאת, לאחר זמן משווקים גם מוצרים שמלפני פסח, ועל כן המקפידים על כך בודקים גם כמה חודשים לאחר הפסח, באיזה תאריך יוצר המוצר.

  

הגעלת כלים

 

הגעלת כלים בהלכה היא אחת מהדרכים להכשיר כלים. היא תהליך שנועד להוציא מכלי את ה"טעם" של מה שהיה בו לפני ההגעלה. הגעלה מתבצעת כדי להכשיר כלי שבושל בו איסור, כדי להפוך כלי מ"בשרי ל"חלבי" ולהיפך, וכן כדי להכשיר לפני חג הפסח את הכלים שרוצים להשתמש בהם במהלך החג, ושהשתמשו בהם קודם בחמץ.

 

הגעלה מתבצעת על ידי הטבלת הכלים במים רותחים, האמורים לנקות אותו מטעם המאכלים שבושלו בו. בנוסף קיימת גם הכשרת כלים בדרכים אחרות, כגול ליבון הכלי.

 

הגעלה מתבצעת לרוב לפני פסח, כאשר יש צורך להכשיר כלים רבים משימושם היום-יומי לשימוש בפסח. עם זאת, כיום נוהגים רבים לקנות מערכות כלים חדשות לצורך פסח, והצורך בהגעלה מתמעט.

 

משמעות השם

 

מקור המילה 'הגעלה' הוא, כתב הרמ"א בס' תנא ס"ג שהוא על פי הפסוק באיוב (כא,י): "שורו עבר ולא יגעל, תפלט פרתו ולא תשכל". המפרשים במקום מסבירים ש'יגעיל' פירושו 'יפליט'; זוהי גם המשמעות של הגעלת כלים הפלטת טעם החמץ.

 

צורות הכשרת כלים

 

הכלל המרכזי שננקט בתלמוד לעניינן זה, הוא "כבעולו כן פולטו". דהיינו, לפי אותה צורה שבה "בלע" הכלי את טעם המאכל, כך יש לנקוט בבואנו להוציא ולפלוט את הטעם.

 

הגעלת כלים במים  

 

השיטה הרגילה והפשוטה היא הגעלה במים חמים. בשיטה זו מכינים כלי גדול ממלאים אותו במים ומרתיחים אותם. נהוג להוסיף למים קצת חומר ניקיון (כדי לפגום בטעם המאכל שאותו מפליטים). יש להכניס את הכלים הטעונים הכשרה לתוך החבית/הסיר הגדול לאחר שרתחו באופן שהמים יגעו בכל המקומות בכלי. ברגע שכל הכלי נגע במים הוא הוכשר והחמץ שבו נפלט למים. על המים לרתוח בשעת הכנסת הכלי, שכן זוהי הטמפרטורה שבה בלעו את טעם המאכל הקודם.

  

ליבון

 

   לכלים שבלעו ישירות מהאש כגון: מנגל ושאר כלי צליה מחממים את הכלי על האש עד שיצאו ממנו ניצוצות.

   תנור ופלטה חשמלית לאחר שנוקו היטב מחממם בחום הגבוה למשך כרבע שעה. ואח"כ כדאי לעטוף הפלטה בנייר כסף.

    חצובות שעל גבי הכריים מעבירים אותם על גבי האש ולאחר מכן רצוי לעוטפם בניר כסף.

   תבניות בד"כ מתקלקלות בהכשרה ולכן אין להשתמש בהם בפסח. וכן סירי ותבניות טפלון.

 

• יש גם כלים שלא ניתנים להכשרה; בפרט כלי חרס ודומיהם, או כלים שלא ניתן טכנית להעבירם את      התהליכים הללו בלא להורסם.

 

מקרר

 

אין צריך הכשר אך ינקה הייטב את כל הפינות והחריצים, וראוי לכסות את האיצטבאות.

 

מקרוגל

 

מלכתחילה עדיף שלא להכשיר ולא להשתמש בו בפסח ואם יש צורך מנקים היטב, ולהרתיח מים רותחים עם קצת חומר ניקוי ל-5 דקות.

.

השיש

 

ראוי לכסות את השיש בפח או בשעוונית חדשה לפסח, אך יש גם אפשרות להכשירו ע"י שישפוך מים רותחים על השיש לאחר שנוקה היטב.

כיור - לערות מים רותחים מקומקום ולהניח בכיור כיור פלסטיק.

 

 

 

כלי זכוכית

 

לבני עדות המזרח אופן ההכשרה כדלקמן: ניקוי הכלי בחומר ניקוי. לבני עדות אשכנז אין אפשרות להכשיר.

כל הכלים הנ"ל צריכים שיהיו נקיים ולא להשתמש בהם 24 שעות קודם הכשרתם.

 

סדר קורבן פסח

 

נוהגים להתפלל מנחה יותר מוקדם ואח"כ לומר "סדר קורבן פסח", שמכיוון שאין לנו ביהמ"ק כיום, אנו אומרים את סדר הקרבת הקורבן וע"כ מתקיים בנו "ונשלמה פרים שפתינו" וקורבן פסח היה קרב לאחר קורבן התמיד של בין הערביים ותפילת מנחה נתקנה כנגד תמיד של בין הערביים, וכן נוהגים לקרוא את מכתבו של המקובל רבינו שמשון מאוסטרופליא ז"ל הי"ד. שיש באמירתה סגולות גדולות.

 

ליל הסדר

 

ליל הסדר הוא הלילה הראשון של חג הפסח, שבו מתכנסים לקריאת ההגדה של פסח (שבה מקיימים את מצוות סיפור יציאת מצרים). הכינוס משמש גם לקיום מצוות נלוות: שתיית ארבע כוסות, אכילת מצה, מרור וחרוסת, אכילת סעודת החג, אכילת האפיקומן ועוד.

 

יהודי חו"ל חוגגים את ליל הסדר פעם נוספת, בלילה השני של פסח, כמנהגם לחוג כל חג יומיים.

 

נהגו בקהילות ישראל  להזמין לסדר בני המשפחה קרובים כרחוקים, עניים ואף אנשים זרים, "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח", כדי שכל אדם יוכל לאכול את סעודת החג, שלא להשאיר שום אדם בודד לנפשו.

 

מטרתו של ליל הסדר היא "והגדת לבנך" - לספר (ובמיוחד לילדים) את אירועי יציאת מצרים המטרה היא להעביר את המורשת ואת הזיכרון לדור הבא, ולכן הסדר מוכוון לילדים. יש משפחות ועדות שנוהגות לעשות הצגות לילדים כדי לעוררם. גם מנהג גניבת האפיקומן מיועד להשאיר את הילדים ערניים. נוהגים לתת לילדים קליות ואגוזים ע"מ להשאירם ערים.

 

לילה זה מסמל את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, ואת זכירתם את יציאת מצרים ותודתם ומחויבותם לה' על כך;

 

שולחן ליל הסדר

 

לשולחן ליל הסדר מאפיינים אחדים, שאינם נמצאים על שולחן האוכל בימים רגילים:

• קערת ליל הסדר, שעליה מרכיבים אחדים הבאים לידי ביטוי במהלך קריאת ההגדה: זרוע, ביצה, מרור, חרוסת, כרפס וחזרת. מתחת לקערה זו מונחת שלוש מצות, המכוסות במפית (יש המשתמשים בנרתיק   מיוחד למטרה זו).

• מי-מלח או חומץ, המשמשים לטבילתו של הכרפס.

• יין לארבע כוסות שיש לשתותן במהלך ליל הסדר.

• כוסו של אליהו הנביא.

 

מהלך סדר פסח

 

הדלקת הנרות

 

בטרם התקדש החג, בסמוך להליכה לבית הכנסת לתפילת מנחה של ערב חג מדליקה אם המשפחה את נרות החג. חל במוצאי שבת, מודלקים נרות החג באמצעות העברת אש מנר שנדלק מערב שבת. ככלל, בימי חג שאינם שבת, מותר להעביר אש קיימת (מנר נשמה) אבל אסור להדליק אש חדשה. ולכן במוצאי חג בהבדלה לא מברכים על נר הבדלה.

 

סימני הסדר

 

קדש ורחץ / כרפס יחץ / מגיד רחצה / מוציא מצה / מרור כורך / שולחן עורך / צפון ברך / הלל נרצה

 

קדש (כוס ראשונה)

 

אומרים את נוסח הקידוש לפסח ושותים את הכוס הראשונה מארבע כוסות. כל המסובים בסדר אוחזים בידיהם את הכוס הראשונה (רצוי יין אדום). מגיד הסדר מברך שלוש ברכות ובסיומן מתיישבים המסובים ושותים בהסבה לצד שמאל. יש לשתות בפעם אחת רוב רביעית הלוג. כ- 86 גרם.

 

עצם אחיזת כוס של ברכה על ידי כל משתתף בסדר יוצרת שינוי מכל קידוש אחר, בו רק המברך אוחז כוס קידוש ובסיום הברכות וטעימת המברך, כל אחד מהשינויים בסדר הם כדי לעורר את הקטנים לשאול שאלות להעצים את אפקט ה"מה נשתנה הלילה הזה"?

 

 

 

 

 

 

 

ורחץ

 

לפני אכילת הכרפס נוטלים ידיים. עדיין אין מדובר בנטילת ידיים שלפני הסעודה – זו תהיה ב"רחצה".

קיים כלל: אכילת מאכל שטובל במשקה, שלא בתוך הסעודה (כלומר לפני שנטלו ידיים לסעודה)דורשת נטילת ידיים ללא ברכה...(...על נטילת ידיים).

 

כרפס

 

הכרפס הינו ירק (תפוח אדמה מבושל, סלרי או ירקות אחרים) הנטבל בחומץ או במי מלח. קודם לאכילה, מברכים את ברכת "בורא פרי האדמה" על הירק, ומכוונים בכך להוציא ידי חובת הברכה על המרור יש לאכול דווקא פחות מכזית, משום שיש ספק בשאלה אם יש לברך ברכה אחרונה על הכרפס, מכיוון שהוא נאכל לפני הסעודה, ואם יברך עליו ברכה אחרונה לא יוכל להוציא ידי חובה גם את המרור. בכל אופן, להלכה נפסק שגם אם אוכל כזית, לא יברך לאחריו.

 

יחץ

 

חלוקת המצה האמצעית מבין שלוש המצות לשניים. מחצית הגדולה תוחבא ותשמש כאפיקומן שייאכל בסיום הארוחה. המחצית השנייה מוצגת לשאר משתתפי הסדר בשלב זה.

 

לאחר מכן מוזגים את כוס היין השנייה - מהלך שאמור להפתיע ולעורר שאלות, שכן לאחר כוס הקידוש ולפני הארוחה, אין נוהגים לשתות עוד. זהו הפתיח למצוות המגיד, שעיקרה הוא קושיות הילדים ותשובות עליהם.

 

מגיד

 

עיקרו של סדר הפסח הינו סיפורו של סיפור יציאת מצרים - כיציאה מעבדות לחירות מסופר בארבע דרכים:

 

הא לחמא עניא

 

כמבוא לחלק המגיד, נאמרת הזמנה להשתתף בסדר, בארמית. מצביעים על המצות ואומרים:

"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כל דיכפין ייתי ויאכול כל דצריך ייתי ויפסח..."

 

תרגום: "זה לחם העוני שאכלו אבותנו במצרים כל הרעב יבוא ויאכל כל הנצרך (מי שאין לו איפה לשהות) יבוא ויפסח"

בהמשך מכירים במצב העבדות הנוכחי, משווים אותו לעבדות בני ישראל במצרים ומסיימים בתקווה לעשות את הסדר הבא בני חורין בארץ ישראל: "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין"

תרגום: "עכשיו אנחנו עבדים, בשנה הבאה נהיה בני חורין".

 

ההגדה הראשונה

 

סיפור זה של יציאת מצרים מתחיל בצעיר מבאי הסדר המדקלם או קורא את ארבע הקושיות - ארבע שאלות, שאת התשובות להן נותנים לו באי הסדר:

 

ארבע קושיות

 

מטרת שאלת הקושיות היא לעניין את הילדים במוזריות של הסדר, שמטרתן לגרום לילד להבין את חשיבותה של יציאת מצרים, ובשל כך הילד שואל: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות," ומתייחס לארבע מאפיינים:

 

• המצות: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה".

 

• המרור: "שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזו (כולו) מרור".

 

• ההטבלה: "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים". (הטבלה של הירקות        במי מלח והמרור בחרוסת)

 

• סגנון הישיבה: "שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבים ובין מסובים, הלילה הזה כולנו מסובין"

  שאלה זו מתייחסת למנהג לאכול את הסדר (בהסבה) בניגוד לישיבה רגילה.

 

[בזמן בית המקדש היו שואלים שאלה נוספת, שתוכנה: מדוע בלילה זה אוכלים צלי בלבד, כאשר במשך כל הלילות אוכלים צלי מבושל]

התשובה לשאלות היא למעשה סיפור יציאת מצרים:

 

הגדה השנייה

 

חלק זה של ההגדה מתחיל בסיפור ארבעת הבנים. הוא מבוסס על ארבעה תיאורים שונים המופעים בתורה ביחס לשאלות הבנים בעניין מנהגי הפסח להוריהם:

"כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול"

כל אחד מהבנים שואל גם הוא שאלה על החג, כמו ארבע הקושיות, והמסובים עונים לו:

• הבן החכם שואל על פרטי ההלכות הנהוגות ונענה על חשיבות המנהגים.

• הרשע שואל "מה העבודה זאת לכם?" - מאחר ואמר "לכם" והוציא עצמו מהכלל עונים "לו היה שם לא היה       נגאל".

• התם שואל: "מה זאת?" -  שאלה פשוטה המתייחסת לסדר ומקבלת בהתאם תשובה פשוטה: " ביד חזקה        הוציאנו ה' אלוקינו ממצרים"

• זה שאינו יודע לשאול - זה הוא צעיר הבנים, בדרך כלל הכוונה לתינוק, ולכן נאמר בהגדה: "את פתח לו" -          אתה תשאל במקומו ותסביר לו את החג וחשיבותו.

 

הגדה השלישית

 

בשלב זה של ההגדה מסופר סיפור יציאת מצרים ומפורשים הפסוקים מספר דברים, כמו כן מפורטות עשר מכות מצרים:

1.      דם - כל המים במצרים הפכו לדם.

2.      צפרדע - בכל מקום במצרים היו צפרדעים.

3.      כינים - לכל אנשי מצרים היו כינים.

4.      ערוב - חיות טורפות.

5.      דבר - אשר פגע בבהמות.

6.      שחין - מחלות עור.

7.      ברד  - גשם של אש מעורב גם יחד, שהרג אנשים והשחית את היבול.

8.      ארבה - מקקי הארבה שמילאו את הארץ.

9.      חושך - לבד מארץ גושן כל ארץ מצרים הייתה שרויה בעלטה מוחלטת 24 שעות ביממה.

10. מכת בכורות - כל הבנים הבכורים באדם ובחיות נפטרו.

 

   נהוג לטבול את האצבע בכוס היין ולהזות מן היין שבכוס כאשר נאמרת כל אחת ואחת מהמכות וכל אחד מהסימנים. לאחר מכן נוהגים לשיר דיינו, שיר בו מודים על כל אחד מהניסים שעשה האל בעת יציאת מצרים.

 

ההגדה הרביעית

 

בהקטע שאמר רבן גמליאל...פסח מצה ומרור וכו' חייב לומר אותו כל אחד מבאי הסדר כי מי שלא אמר את הנ"ל לא יצא ידי חובתו. וכל אחד מנוכחי הסדר יראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

 

כוס שניה

 

לאחר סיום סיפור יציאת מצרים נשתית כוס היין השנייה בהסבה.

 

רחצה

 

נוטלים ידים ומברכים ברוך אתה ה'... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים.

 

מוציא מצה

 

לוקחים את 2 המצות השלמות והשבורה ומברכים על המצה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ" לאחר מכן מניח השלישית להשמט מידו ומברך ברוך אתה ...אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה, ואוכלים מהשבורה והשלמה בהסיבה על צד שמאל ויכוון באכילה לקיים מצות עשה מדאוריתא של אכילת מצה. המצות של ליל הסדר נהגו שיהיו ממצה שמורה (בהמשך מבואר מה היא מצה שמורה).כמות האכילה שיעור שני כזיתים (שיעור כזית כ- 25 גר'). זמן שיעור האכילה למחמירים תוך שתי דקות כל כזית, ולדעות המקילות תוך 4 דקות. לסיכום: יש לאכול בלילה זה 4 כזיתים, 2 במוציא מצה 1 לכורך ואחד לאפיקומן.

 

מרור

 

המרור - ירקות מרים (לרוב חסה- להיזהר שתהיה נקיה מחרקים) – נאכל לזכר השיעבוד. על המרור מברכים "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אש קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מרור", מטבילים אותו בחרוסת, ואוכלים ממנו כזית שהוא בערך כ- 22 גר' ונאכל שלא בהסבה.

 

כורך

 

אכילת המרור בשיעור כזית כשהוא כרוך במצה בשיעור כזית, כזכר למנהגו של הלל הזקן בזמן בית המקדש לכרוך את המצה עם המרור ועם קרבן הפסח. כיום, רוב המצות הן קשות, והכריכה נעשית בכמעין כריך, כאשר המרור מונח בין שני שברי מצה.

 

שולחן ערוך

 

אכילת ארוחת החג. יש הנוהגים לאכול ביצה במי מלח בתחילת הארוחה ואחת הסיבות היא מכיוון שעם ישראל דומה לביצה שבכל שהיא מתבשלת יותר היא מתקשה יותר כך גם עם ישראל ככל שמענים אותו הוא מתחזק יותר ויש עוד סיבות מיכוון שבאותו יום שחל ליל הסדר יחול ט' באב.

 

 

צפון

 

בסיום הסעודה, אוכלים מצה, זכר לקורבן הפסח שהיה נאכל בסוף הסעודה, ולאחריו אסור היה לאכול דבר. כך לאחר אכילת מצה זו, אין לאכול דבר, ומותר לשתות מים, תה, קפה. סוף זמן אכילת אפיקומן 24:43.

 

ברך

 

ברכת המזון בתום הסעודה, ובה מודים על המזון ועל הארץ המובטחת, ועל ירושלים.

 

כוס שלישית

 

בסיום ברכת המזון שותים כוס יין שלישית. נהוג למזוג כוס לאליהו הנביא ופותחים לכבודו את דלת הבית בתקווה שיבוא ויביא עימו את המשיח. כאשר הדלת פתוחה אומרים פסוקים מן התהילים המתחילים במילים "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך", תפילה לנקמה בשונאי ישראל. הטעם למזיגת כוס של אליהו מיכוון שיש דעות שסוברות שחייבים לשתות 5 כוסות ולכן מוזגים כוס חמישית, אך לא שותים אותה. ומניחים אותה לאליהו הנביא שיפשוט את השאלה הזו.

טעם נוסף מובא במשנה ברורה סימן ת"פ ס"ק י' שהוא לרמז שאנו מאמינים שכשם שגאלנו הקב"ה ממצרים הוא יגאלנו עוד וישלח לנו את אליהו הנביא לבשרינו במהרה אמן.

 

הלל

 

קריאת פרקי תהילים המודים לאל על הישועה של עם ישראל, וישתדל שם ההלל יקרא לפני חצות 24:43.   לאחר ההלל שותים את הכוס הרביעית בהסבה.

 

נרצה

 

סיום הסדר בשירה ובפיוטים, ותקווה לעשות את הסדר בירושלים בשנה הבאה, יחד עם ההכרזה "לשנה הבאה בירושלים". (כדאי להוסיף פירוש לפיו לא מחכים שהמשיח יבוא בשנה הבאה, אלא יבוא תיכף ומיד – ואז, בדרך ממילא, נהיה בשנה הבאה בירושלים.

 

מצה

 

מצה היא מאפה העשוי מבצק של אחד או יותר מחמשת מיני דגן שלא החמיץ. המצה מכונה בתורה גם     לחם עוני את המצות ניתן לפגוש בתורה ובמקורות היהדות בכמה מופעים, אך שני המקומות המרכזיים הם חג הפסח (המכונה בתורה על שם המאכל: "חג המצות"), וכן בבית המקדש, שבו הייתה המצה אחד המאפים הבאים בתור קורבן מנחה.

אחת ממצוות הפסח היא אכילת מצה בליל הסדר, כזכר ליציאת מצרים, כאמור (שמות י"ב, לט): "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ, כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם". לרוב הדעות, אין מצווה באכילת מצה בשאר ימות החג, אך מחמת איסור חמץ, המצה מהווה תחליף ללחם. כאשר בית המקדש היה קיים, הייתה מצווה מיוחדת באכילת המצה עם קרבן הפסח.

על מנת שלא יחמיץ הקמח, משתמשים במים שלנו (מים שנשאבו טרם שקיעת החמה והושארו ללון מכוסים במשך לילה שלם, לפחות 12 שעות טרם הכנת המצות).

 

מצות בסיפורי המקרא

 

בכמה מקומות במקרא אנו מוצאים את המצות כמאכל מקובל. כך אופה לוט לאורחיו (שהתבררו לאחר מכן כמלאכים) מצות (בראשית יט, ג), כך נותן גדעון למלאך הבא אליו מצות וגדי עזים (שופטים ו, יט-כ), וכך מגישה בעלת האוב עגל מרבק ומצות למלך שאול המתארח אצלה (שמואל א' כח, כד). בכל הנ"ל מוגשות המצות לאורחים, ונראה כי אלמנט החיפזון והמהירות, והחפץ להגיש בלי שהיות אוכל לאורחים, גרם לכך.

 

קורבן פסח

 

ימים ספורים טרם צאת בני ישראל ממצרים, מצווה משה (שמות יב, ג-יא) לומר לישראל לקחת שה ולהקריבו בין הערביים של י"ד בניסן, ואותו לאכול "על מצות ומרורים". מצווה זו נקבעה לדורות, ובכל שנה שבה ניתן להקריב את קורבן הפסח יש לאוכלו יחד עם המצה ומרור. גם למי שאינו יכול להקריב את הפסח במעודו ניתנה האפשרות להקריבו בפסח שני, בי"ד באייר, וגם אותו יש לאכול על מצות ומרורים. נראה כי אכילת המצות עם

הפסח מתקשרת לאלמנט החיפזון הבולט שבו – את הפסח המקורי ("פסח מצרים") היה צריך לאכול "בחיפזון", "מתניכם חגרים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם", ואף בפסחים שלאחר מכן ("פסח דורות") שבהם לא היה צורך בכך, נשמרו מאפייני החיפזון, המצווה לצלות את הפסח באש ולא לבשלו, שלא לשבור בו עצם כבני מלכים שאינם צריכים לאכול עצמות, ושלא להותיר ממנו עד בוקר. כל זאת כדי לסמל את מהירות היציאה ממצרים, וחוסר הרצון לשהות שם אפילו רגע אחד יותר מידי.

 

 

 

חג המצות

 

הסיבה לאכילת מצות בחג

 

ההקשר הסיפורי של אכילת המצות ב"חג המצות", הוא הבהילות הרבה שבה יצאו בני ישראל ממצרים – "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם", כדברי ההגדה של פסח. ההגדה מתבססת על הכתוב בספר שמות (יב, לג-לט):

"ותחזק מצרים על-העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים. וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משארתם צררת בשמלתם על שכמם...ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות, כי לא חמץ – כי גורשו

ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם-צדה, לא עשו להם". ובספר דברים (טז, ג): "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים...".

עם זאת קיימת בהסבר זה בעיה. שכן בתורה מופיע עוד לפני היציאה, הציווי על אכילת מצות שבעת ימים. שתי בעיות בסיסיות (התלויות זו בזו) נשאלות  לאור זאת: האחת, כיצד ניתן לומר שבני ישראל אפו את הבצק מצות "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה", אם צוו בכך מראש? השנייה, כיצד אומרת התורה שהסיבה לאכילת מצות בפסח היא הבריחה בחיפזון, והלוא הציווי קדם למעשה?

 

פרשנים שונים התייחסו לכך לאורך ההיסטוריה. תשובה אחת שניתנה על השאלה הראשונה הייתה, שבני ישראל נצטוו על שם העתיד; משום שגלוי וידוע לפניו שיצאו במהירות, ציווה אותם מראש על המצות זכר לחיפזון. ועל השאלה השנייה הייתה התשובה, שבני ישראל נצטוו אז על אכילת מצות רק לילה אחד, ואילו הם אכלו כל שבעת הימים משום החיפזון שבו יצאו. אמנם הסבר זה קצת קשה, מכוון שהאכילה שבעת ימים כבר כתובה לפני כן, ונראה לכן שפרשנים אלו יסבירו זאת על פי הכלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה, והציווי נכתב שם על אף שבפועל נאמר מאוחר יותר.

על כן נראה הפירוש, שבני ישראל נצטוו מראש על החיפזון. וכדרך שבקורבן הפסח נצטוו לעשותו בחיפזון, כך גם נצטוו לאכול מצות שהן מזון של חיפזון. וכך שני הדברים מקוימים: הם אכלו מצות על שום החיפזון, אלא שעל חיפזון זה נצטוו מראש.

 

מצוות אכילת מצה בפסח

 

התורה התייחסה בפסוקים רבים למצווה לאכול מצה בפסח. ברוב המקרים מדובר על אכילת מצה "שבעת ימים", בהגדרה לאיסור אכילת חמץ באותם ימים. רוב הפוסקים והפרשנים הבינו, וכן משמע מפשטות דברי חז"ל, שאין זו מצווה ממש לאכול מצה, אלא פועל יוצא של אי-אכילת החמץ. זאת, בדומה לפסוקים המדברים על שבת, במתכונת "ששת ימים תעבוד...וביום השביעי שבת", שעבודת ששת הימים היא רשות ואינה מצווה דווקא. זאת, לעומת אכילת מצה בלילה הראשון (ליל הסדר), שהובנה כמצווה, מכוח דרשת חז"ל את הפסוק (שמות יב, יח) "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצת..."}; אמנם הפסוק ממשיך ואומר "עד יום האחד ועשרים, לחודש בערב", אך חז"ל הבינו, מכוח הפסוקים האחרים, שמדובר ב"המשך"בלבד (לא מחויב) של האכילה הראשונה, שהיא מחויבת.

אמנן, היו מעט מהפרשנים (כגון ראב"ע) ומהפוסקים (כגון הגר"א) שהבינו שאכן יש מצווה באכילת מצות כל שבעת הימים.

מצה שמורה היא מצה שנאפתה מחיטים השמורות ממגע מים משעת הקצירה. יש הגורסים כי השמירה צריכה להיות גם "לשמה" – היינו, יש לכוון בעת הקציר ולאחריו, שתיעשה מהן מצה לליל הסדר.

המקור לצורך במצה שמורה הוא בתלמוד (מסכת פסחים דף מ), אשר יוצא מנקודת הנחה שיש מצווה לשמור את המצות לפסח – מן הפסוק "ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז), אלא שמתלבט בשאלה האם הצורך בשימור הוא מזמן האפייה, או כבר מזמן הקציר. להלכה נפסק שיש צורך בשמירה משעת הקצירה – אלא שפוסקים רבים הבינו שהצורך הוא רק בשמירת המצה לליל הסדר, ולא לשאר ימי החג, שלהם מספיק שימור רגיל, משעת האפייה. פוסקים אלו נחלקו גם בשאלה האם יש צורך לכוון "לשם מצה" - היינו, למנוע מגע מים וחימוץ, או "לשם מצווה" - היינו, כוונה מיוחדת בעשייתה, למצוות אכילת המצה בליל הסדר. פוסקים אחרים (ובראשם הרמב"ם) הבינו שהמצווה חלה על כל המצות הנאכלות בחג הפסח, ונראה שלשיטתם השימור אינו מצריך כוונה לשם מצווה, אלא רק ממניעת חימוץ.

המנהג הפשוט בימינו הוא לאכול בליל הסדר מצות שמורות, ובכל שאר החג לאכול מצות שמורות במידת האפשר. לאור הפירוש שיש צורך במצה שנאפתה בכוונה לשם מצווה, יש המקפידים לשיטה זו לאכול רק מצות באפיית יד ולא שנאפו במכונה, מפני החשש שבמכונה אי אפשר לקיים דין עשייה לשמה. עם זאת, יש המחמירים ואוכלים מצות שמורות כל משך החג (אלא שאינם מקפידים דווקא על מצות יד, שכן לפירוש זה אין צורך בכוונה "לשמה" אלא רק בזהירות מחימוץ).

 

מצות יד מול מצת מכונה

 

קיימים שני סוגי מצות: מצה הנעשית ביד (לרוב עגולה), ומצה המיוצרת  על ידי מכונה (לרוב מרובעת).

סביב השאלה של היתר מצות מכונה התחולל פולמוס עז במאות השנים האחרונות, מאז הכניסה המהפכה

התעשייתית גם לתחום אפיית המצות. בתחילה היו המכונות חצי-ידניות, רק לצורך הלישה ועריכת המצות

לאפייה, ולאחר מכן הוכנסו יותר ויותר שכלולים בהליך האפייה הממוכן. טענת המתנגדים למצות המכונה הייתה שיש צורך שיהיה מי שיכוון בעת עשיית המצה "לשם מצווה", דבר שלשיטתם אינו אפשרי במכונה. זאת, לאור הפירוש ש"מצה שמורה" צריכה להיות שמורה לשם המצווה דווקא. מתנגדיהם טענו כי ניתן לסמוך על הכוונה שיש בהפעלת המכונה לצורך המצווה, או גם שאין צורך בכוונה כלל. כן נטען כנגד מצת עבודת יד שבגלל חוסר הקפדה על הזמנים יש חשש שהמצות יחמיצו. לשיטתם, עדיף לאכול מצות מכונה, מצד הידור המצווה, כיון שבהן מתאפשרת הקפדה טובה יותר מבחינת הזמנים כדי שלא יחמיצו. המצדדים במצת יד דוחים את הטיעון בדבר ההקפדה הטובה יותר על הזמנים במצת מכונה, שהרי בזמנים קדומים השתמשו רק במצות יד, ולא היה חשש בכך. יש אף המשתמשים בהקשר זה בטיעון הלכתי המכונה בשפת ההלכה     מוציא לעז על הראשונים. על פיהם, מי שיאסור מצות יד, יוציא לעז על הדורות הקודמים שלא היה באפשרותם לאכול מצת מכונה כאילו אכלו חמץ או אפילו ספק-חמץ.

בדורות האחרונים פשט היתר מצות המכונה בכל עם ישראל, ורק מעטים מקפידים לאכול רק מצות-יד כל הפסח. לעומת זאת, רבים יותר מקפידים לאכול מצות אלה בליל הסדר, לצורך קיום מצוות אכילת מצה, לאור הפירוש שיש צורך בכוונה "לשמה" במצוה זו.

 

הברכה על המצה

 

בנוגע לברכה על המצה קיימת מחלוקת בין הפוסקים בשאר ימות השנה. בפסח עצמו, כולם מברכים על המצה את ברכת "המוציא לחם מן הארץ" (כפי שמברכים על הלחם). אך בשאר ימות השנה, קיימת מחלוקת בין הפוסקים: יש הסוברים שמכיוון שמצה היא דקה ופריכה, הרי שדינה הוא כדין כעך ושאר מאכלים פריכים, אשר מברכים עליהם ברכת "בורא מיני מזונות". הסיבה שמברכים עליהם ברכה זו, היא שהם נקראים (להלכה) פת הבאה בכיסנין, שהוא

לחם שלא אוכלים אותו לשביעה, אלא כחטיף או מתאבן. לשיטת אותם פוסקים (בעיקר הספרדים), רק בפסח "קובעים עליה סעודה" (דהיינו, אוכלים את המצה לשביעה), ועל כן רק אז מברכים עליה "המוציא". לשיטת החולקים עליהם (בעיקר אשכנזים), על המצה בדרך כלל "קובעים סעודה", ועל כן דינה כלחם לכל דבר. כמובן, כל המחלוקת נסבה סביב השאלה של מצות פריכות; על מצות רכות לכל הדעות יש לברך "המוציא".

חול המועד

 

ימי חול המועד הם ימים חצי חגיגיים, בין חג לחול, ולכן יש בהם איסורים על מלאכות שונות בעוד מלאכות אחרות מותרות. לדוגמא, מותר בחול המועד לעשות מלאכת דבר האבד שהיא מלאכה שאם לא תיעשה, יגרם לאדם נזק או הפסד. בימי חול המועד לובשים בגדי חג ואוכלים סעודות חגיגיות, וכמו כן אין מניחים בהם תפילין. כמו כן אסרו חז"ל לכבס בגדים ולהסתפר בחול המועד כדי שאדם יאלץ לכבס את בגדיו ולהסתפר לפני יום טוב ראשון של החג, ולא ידחה זאת לחול המועד ועל ידי כך יבזה את היום טוב הראשון. בשבת שחלה בתוך פסח נוהגים לקרוא את מגילת שיר השרים. במשנה נקראים ימי חול המועד בשם "מועד", ומרבית הלכותיהם נמצאות במסכת "מועד קטן".

 

מימונה

 

המימונה היא חג שנחגג במוצאי החג השני של פסח בקרב קהילות צפון אפריקה. יש המסבירים שיום זה נחגג מכיוון שבימות הפסח היו נזהרים ביותר שלא לאכל האחד אצל חברו, והקפידו על חומרה זו ביותר. ולכן, מיד לאחר הפסח היו מארחים אחד את השני, כדי להראות שההימנעות מאכילה האחד אצל השני לא הייתה מחמת איבה.


מרן הרב ישראל מאיר לאו שליט"א - הרב הראשי
מר רון חולדאי - ראש עיריית ת"א
מר אלדד מזרחי - ראש המועצה הדתית
אודות המועצה הדתית
קצת היסטוריה...
רבנים ראשיים לדורותיהם
חברי המועצה הדתית
מבנה ארגוני של המועצה
ספר טלפונים
נישואין
כשרות מזון ובשר
מקואות וטהרת המשפחה
תשמ"ק, גניזה ושעטנז
בתי כנסת והדרכה דתית
תרומות ומעשרות
שבת ועירובין
בית המטבחיים
פניות הציבור והסברה
בית הוראה מרכזי
מינהלה
מתקני גניזה בעיר
זמני כניסת ויציאת השבת
עסקים כשרים בת"א-יפו
בתי כנסת בת"א - יפו
רשימת מוהלים בת"א-יפו
רבני שכונות בת"א-יפו
מועצות דתיות בארץ
בתי דין הרבניים
רבני הישובים בארץ
חברות קדישא בארץ
מוסדות חסד
קישורים מומלצים
חופש המידע
תשלומים וטפסים
לוח זמני כניסת ויציאת השבת
שאלות ותשובות
מועדי ישראל
רעיונות לפרשת השבוע
מעגל החיים